האם אתה אוהב אותי?

נטע ואורי הגיעו אלי לקליניקה לטיפול זוגי כשלשניהם זהו פרק ב' והם היו לקראת נישואין אך אחד מהדברים עמם לא ידעו להתמודד, היה שאלתה הבלתי פוסקת של נטע לאורי "האם אתה אוהב אותי"?. אורי הרגיש שלא מספיק כמה שהוא יענה לה בחיוב, וגם אם יראה לה את אהבתו באופן חומרי או פיזי, השאלה הזו תמיד תשאר תלויה באויר.

לאורי הדבר היה קשה במיוחד כיוון שהוא הגיע מבית שלא מדברים בו רגשות, ובטח לא היה מורגל באמירת "אני אוהב אותך" באופן כל כך תכוף ובטח לא בשיחות על רגשות. מבחינתו גם עזרה טכנית של תיקון דברים בביתה של נטע, או הסעת ילדיה, או קניות עבודה מדי פעם בסופר, העידו יותר מאלף מילים על מידת אהבתו אליה.

בשיחה אישית שקיימתי עם נטע בתחילת מפגשינו עלה כי מילדותה היתה ילדה רגישה, אך גדלה בבית מאד ביקורתי ושיפוטי, וכך לא רק שלא זכתה לתיקוף רגשותיה והכלתם, וגם לא להבעת אהבה, הערכה, אמפטיה והבנה של מהותה, לא פעם נזרקו כלפיה הערות של "על מה את עושה עניין" או "תפסיקי להיות כל כך רגישה" או אפילו "את לא נורמלית". הפער בין צרכיה הרגשיים לבין תגובות סביבתה הקרובה רק גדל עם השנים, והיא למדה להיות אשה מתפקדת, עובדת למופת, אמא נהדרת, אדם שאפשר לסמוך עליו ועוד, אך היא לא יכלה לסמוך על רגשותיה וגם להאמין שהיא ראויה לאהבה. היא שמרה על קשר עם משפחתה אך כל ביקור אצלם גירד את אותן צלקות עבר, ובטח אם היה עוד אירוע מסוג זה נוצרו צלקות חדשות.

בעלה הראשון היה לדבריה חבר טוב, אך במשך השנים זה הפך יותר ויותר למעין שותפות טכנית לגידול ילדים ולבטחון כלכלי לשניהם. אך בתוך תוכה נטע חששה מאד להביע רגשותיה וצרכיה הרגשיים, ובפרט שגם כשהעלתה זאת, התגובות הפכו להיות דומות יותר ויותר לאלו שקיבלה בביתה, עד שהחלה להתרחק ולסגור הכל בפנים. במשך הזמן נוצרו עוד קשיים מקשיים שונים בקשר שלהם והם נפרדו.

עם אורי הכל התחיל אחרת. הוא "נדלק" עליה מהיום הראשון שפגש בה, וראה בה אשה מדהימה, יפה, חכמה, עמוקה, אך גם כזו שלא מסתירה את הנשיות והרכות שלה מאחורי מסכים. כן, הוא היה שומע לעיתים תכופות את השאלה "האם אתה אוהב אותי" אך לא היה מייחס לכך חשיבות, ואפילו היה צוחק איתה על כך. לקח גם לאורי זמן להבין שיש פער בין כמות הפעמים שהוא מביע אהבתו הן במילים והן במעשים לבין הפעמים שנטע מביעה את הצורך העמוק הזה לדעת שהיא נמצאת באופן תמידי במיכל אוהב, מגן, מבין, תומך ואמפטי כלפיה, גם במצבים שנראו לאורי לא הגיוניים להביע שם חום ובטחון או צורות שונות של אהבה.

אט אט, כפי שמן הסתם אתם כבר מנחשים, זה התחיל להתיש ולתסכל אותו. הוא ניסה שלא לפגוע בה, אך גם החל לכרסם בו החשש שזה לעולם לא יגמר, ומצד שני הוא החל לפקפק בעצמו - אולי יש משהו בו לא בסדר, או בכלל, האם הוא באמת אוהב אותה? הסדק כבר נסדק מרוב שאלות אם הוא אוהב אותה, ולמרות שפעם אחר פעם הוא ענה לעצמו שכן, הוא היה מתוסכל ומבולבל ממה הוא עושה לא בסדר ומפעם לפעם היה מתרחק יותר מנטע על מנת לעבד את רגשותיו, מה שרק הגביר את רמת החרדה של נטע. השתיקות התרחבו מצידו, ונטע לא היתה מסוגלת לעמוד בכך ואו שהיתה מסתגרת בעצמה או שלא היתה עוזבת אותו עד שהיה אומר לה מה קרה.

עם כל כך אהבה ביניהם, ורצון להמשיך את הקשר ואף למסדו, הם הבינו שהם צריכים עזרה חיצונית שתעזור להם להעלות את הקשר שלהם על פסי הרכבת שתוביל אותם למחוז חפצם ולזוגיות ששניהם כה חיכו לה שנים רבות.

ג'ון בולבי דיבר כבר לפני שנים לאחר מחקרים רבים שערך על דפוסי התקשרות וכן "פצעי התקשרות" שרבים מאיתנו מביאים מילדותנו, הבאים לידי ביטוי בשאלה הכמעט אוניברסלית וכה עמוקה: Are You There For Me? האבחנה הראשונה שהוא מצא היה בין ילדים שגדלו בסביבה שיצרה אצלם דפוסי התקשרות בטוחה (Secure Attachment), לבין ילדים שגדלו בסביבה שיצרה אצלם דפוסי התקשרות לא בטוחה (Insecure Attachment).

יכולות להיות לכך סיבות רבות:

1. ילד רגיש מאד שגדל אצל הורה/ים שכלתניים שלא מדברים רגשות

2. הורה שעסוק בגידול עוד ילדים, עסוק בבריאותם של הוריו או בפיתוח הקריירה שלו עצמו ועוד, ואין לו את הסבלנות והקיבולת לילד עם צרכים רגשיים גבוהים יותר

3. הורה שחסר את המיומנויות הנדרשות לזהות את צרכיו של הילד, להיות נגיש עבורו, להגיב באופן מותאם ולעזור לילד לווסת את רגשותיו תוך העברת תחושה שכל רגש הוא לגיטימי (ויש כאן אבחנה ענקית בין רגשות לבין התנהגויות)

4. סביבה שעסוקה בהשרדות כלכלית ועיסוק ברגשות הוא כמעט על גבול המותרות

5. הורים שעסוקים מאד בזוגיות הלא בריאה שלהם וחושבים שהילדים, ובפרט הרגישים שבהם, לא שמים לב לקונפליקטים ביניהם, לשתיקות, לניכור, להחלפת המבטים העוינים ועוד.

6. ועוד

   
   

   לא כל ילד מגיב אותו הדבר לסביבה כזו. יש ילדים שיפתחו התקשרות נמנעת, כלומר, שיעדיפו להדחיק את כל רגשותיהם ולהמנע מכל ביטוי רגשי. יש ילדים שיפתחו דווקא התקשרות חרדתית, שבה כמו קולטן חד הם ישימו לב לכל רמז שלא אוהבים אותם, שהם לא רצויים, שהם לא ראויים, שהם רגישים מדי או תובעניים מדי, אך דווקא הנסיונות הנואלים לקבל את מה שהם כה צריכים פעמים רבות יתקלו בדחייה או חוסר הבנה. ובין ההתקשרות הנמנעת להתקשרות החרדתית יש עוד סגנונות התקשרות, לא תמיד יעילות ומווסתות, שמאוחר יותר במהלך החיים, אנשים מביאים עמם למערכות היחסים האינטימיות שלהם, מבלי להבין מה לא עובד להם.

   
   

   ובחזרה לנטע ואורי. שמחתי כל כך שהם לא ויתרו על הקשר, והעדיפו להגיע לטיפול, כיוון שלמרות ההבדל הכה בולט בסגנונות ההתקשרות שלהם, היה שם "משהו" חזק ויפה כל כך בקשר שלהם, שהאמנתי בהם מהתחלה שהם יצלחו את המסע הזה.

   הטיפול כלל בעיקר עבודה זוגית, אך מדי פעם גם עבודה אישית וגם אם לעיתים נדמה היה להם שהם הגיעו למבוי סתום, ההתמסרות שלהם לאהבתם ותחושתם שהשינוי שנוצר בזמן הטיפול היה משמעותי, סייע להם להמשיך את הדרך.

   
   

   הבנת הסייקל הזוגי שלהם, עבודה על דפוסי קשיבות (נוכחות ברגע ללא שיפוטיות וביקורת ומודעות להרחבת התודעה) ותרגול כלים שעזרו לשניהם בויסות הרגשי, היכולת להשתהות ברגע ולא להגיב מייד אלא קודם כל לזהות מה קורה לכל אחד מהם מבפנים ואם צריך גם לקחת TIME OUT קצר לתרגל כלים להפחתת המתח שנוצר וכלים להקשבה יותר עמוקה, כולל עבודה על מתן הלגיטימציה של כל אחד מהם לזמן אישי לעומת החשש מהם שזמן כזה יתפרש על ידי האחר כפגיעה בקשר, והעלאת רמת המובחנות של שניהם, סייעו בסופו של דבר לשניהם לפתח קשר אחר לגמרי מאד היה להם כשהגיעו אלי.

   
   

   נטע ואורי נישאו ועד היום הם מגיעים מדי פעם כשעולות ביניהן שאלות או סיטואציות שמאתגרות אותן. נטע תשאל כנראה עד סוף ימיה את עצמה את שאלת ילדותה, אך כבר יש לה יותר כלים לסייע לעצמה מאשר ישר לפנות לאורי שירגיע את חרדותיה, ואורי עדיין נמנע לעיתים ומסתגר כשהוא חווה סיטואציות שקשות לו רגשית (גם בעבודה או במקומות אחרים שאינם קשורים לזוגיות) אך נטע כבר פחות נבהלת מכך, מה עוד שזה פחת מאד, והיא יכולה לתת לו את הזמן הנדרש לו להתאושש ולחזור לקשר מבלי לקחת זאת ישר למקומות שהטייס האוטומטי שלה היה לוקח זאת בעבר, וזה המתח הגדול של תחושת הבדידות והנטישה לכאורה והעבודה ששניהם עשו כל אחד על חלקו שינתה לחלוטין את הדינמיקה הזוגית ביניהם.

   
   

   לאורך שנות חיי המקצועיים למדתי לזהות שאצל כל זוג הנרטיב הזה יכול לצוף ולעלות באופן אחר ובעוצמות שונות, ולפעמים הסיבה היא לא בהכרח פצעי התקשרות אלא גם טראומות חיים מאוחרות יותר, ועם כל זוג אני אעשה דרך אחרת המתאימה להם אישית.

   
   

   ואני חושבת כעת עליכם, קוראי שהם גם הורים, ששואלים עצמם מה הם יכולים לעשות אחרת עם ילדיהם אם הם זיהו בכתבה משהו שאולי כבר קורה אצלכם בבית? אז אומר לכם עם חיבוק גדול ואוהב, שקודם כל נפלא שקראתם, נפלא שזיהיתם, נפלא ששמתם לב. כבר עשיתם צעד ראשון במסע השינוי. וכפי שכתבתי לעיל, בכל משפחה, ועם כל ילד, הסיבות יכולות להיות שונות ומגוונות אולם טיפ אחד אוכל לתת לכם, מעבר להזמנה למפגש עם מטפל זוגי או משפחתי:

   זוכרים את המשפט Are You There For Me?

   כעת קחו את המילה הראשונה ARE ונהפוך אותה לראשי תיבות עמם תוכלו לבחון את ההורות שלכם מדי פעם:

   1. A - Accesible נגיש (עד כמה אני עסוק בזמן שאני עם ילדי ועד כמה אני נגיש אליהם)

   2. R - Responsive תגובתי (עד כמה אני מגיב באופן מילולי או לא מילולי לצרכים הרגשיים של ילדי או מתעלם מהם/כועס/מבקר אותם?)

   3. E - Engaged מעורב (לאחר שהבנתי שילדי מביע צורך רגשי, או משתף אותי במשהו בעל משמעות עבורו, מה אני עושה עם זה? מקשיב באופן אמפטי? מנסה ביחד עמו למצוא דרכים לפתור את הקושי? מחבק אותו? או להפך, נשאר בלתי מעורב ומשאיר את הילד לבד להתמודד עם הצורך הרגשי שעלה?)

   לא עליכם לפתור את כל בעיותיהם של ילדיכם, ובהחלט אין לאף אחד מאיתנו תמיד תמיד היכולת או האפשרות להיות עבור ילדינו ההורים המושלמים שנרצה להיות, אך כן, בעזרת התערבויות נכונות תוכלו ליצור אצלם דפוסי התקשרות בטוחה, וזו אולי אחת המתנות הגדולות שתתנו למערכות היחסים שהם יצרו בהמשך חייהם!.

   
   

וזכרו תמיד, אל תשוו בין ילדיכם. בכל משפחה יכולים להיות ילדים בעלי טמפרמנט/מזג שונים ורמות שונות של רגישות ומאפיינים שונים של אישיותם. וזה לגמרי בסדר שתפתחו עוד את שריר האינטליגנציה ההורית שלכם ועם כל ילד תפתחו את ה"חנוך לנער על פי דרכו" שלו, שלכם.